למה ולדורף -  דעות

למה ולדורף - דעות

אמא של איתמר

תחושת המשפחתיות והקירבה ששררה בגן ולדורף, התקשורת הטובה והכימיה בין ההורים, קשרי הידידות שנשמרים והחדשים שנוצרים בין אחים של ילדי הכיתה ממשיכים ללוות אותנו גם בבית הספר. יחסי הקירבה עם מחנכת הכיתה והדיאלוג הפורה עימה בקשר לכל קושי שמתעורר, יכולת ההקשבה שלה, ההבנה והאמפתיה בהם ניתן לחוש כאשר היא משוחחת איתנו על בננו, התלהבותה, רצונה הכן לעזור והזמן האינסופי כמעט שהיא מוכנה להקדיש בונים יחידה שלמה ומלאה של שיתוף בין הבית לבית הספר, שערכה לא יסולא בפז.
ההתקדמות חלה כאן על פי חוקים אחרים. במקום הצטמצמות והתמקדות בצד השכלתני - עשייה בתוך מגוון רחב של תחומים. לצד לימוד הקריאה והכתיבה, חשבון, תנ"ך ומדעים - גם ציור, נגינה בחלילית, שירת מקהלה, סריגה ותפירה, גילוף בעץ, דרמה, קפיצה בחבל, אוריתמיה ועוד. את הדהירה, הדורסנית לעתים, אחר השגת יעדים, מחליפה כאן, בכיתת ולדורף, צעידה איטית יותר אך נעימה, שלווה ובטוחה בשבילים פורחים של התבוננות, חוויה ועשייה עשירים ומלאי תוכן.
כאן לא רק המטרה חשובה, אלא גם הדרך המוליכה אליה וכל אבן המונחת לאורך השביל. יחס של כבוד נלווה לכל עשייה, ושום דבר כמעט איננו כלי או אמצעי בלבד. כל אות שלומדים להכיר בכיתה א' הינה עולם ומלואו, אליו מתוודעים ואותו חושפים אט אט, באהבה. מתוך ציור, מתוך תנועה, מתוך בנייה. את הצבעים המיוחדים בהם מציירים וכותבים מקבלים לא בבת אחת, אלא בהפרש של ימים אחדים בין האחד לשני, במין תהליך מרגש ומלא ציפייה. המחברות הינן יצירות אומנות של ממש, מקור של גאווה לבעליהן, ולא גיבוב של דפים משורבטים ושמוטי אוזניים, נטולי זהות, ערך וייחוד.
תהליך הלימוד נעשה מתוך שמחה, באהבה, בקצב המביע כבוד הן ללומד והן לנלמד, ובדרך שמאחוריה חשיבה ותשומת לב מירבית לכל פרט.

רותי וינשטין, אמא של איתמר

 

אמא של ירדן 

יום שישי בבוקר. חנה וזאנה-גרינולד מבלה בסדנת העץ בבית הספר עם הבת שלה ועם קרש עץ שאמור להפוך איכשהו לחרב. בדרך היא מבינה כמה דברים על רצון ועל חינוך ולדורף.

נתבקשתי לכתוב מדוע ולמה בחרתי בחינוך ולדורף עבור ילדיי. כמה פעמים נשאלה כבר השאלה הזו. סבים וסבתות,שכנים,שכנות וסתם מכרים, כולם רוצים לדעת מה זה בדיוק האנתרופוסופיה הזאת.
יכולתי לספר על הפילוסופיה, על האסתטיקה, על ההגיון הצרוף בחכמה ובפשטות.
יכולתי להפליג בשבחם של המורים, לדבר בזכותה של האמונה בדרך, של ההשקעה הבלתי נגמרת. יכולתי להלל את תכנית הלימודים היצירתית ואת החינוך ליצירתיות. יכולתי להגיד משהו בזכות הכבוד, הערך והנשמה.
וככל שהרהרתי וחיפשתי התמקמה לה הידיעה אי שם במקום בלתי נראה, כמעט מעל הראש שלי. היו לי תשובות והסברים רבים, אבל אף אחד מהם לא היה סיפור. היו לי אין-ספור רגעים מרגשים בשנים האחרונות, אבל הם התרחקו והזיכרון מחק את  צבעם.
המשכתי לחפש ולשאול את עצמי את השאלה, אבל תוך כדי העבודה, הבישול, ההסעות והר הכביסה שאני עוד צריכה לקפל המשיכה התשובה החמקמקה לשחק איתי במחבואים. עד שקצת אחרי פורים הגיע מייל בזו הלשון: "ביום שישי הקרוב עליכם להתייצב בבית הספר ולהכין חרבות להצגה של ילדי כיתה ו'". כשצריך להחליט למי יש ידיים יותר שמאליות, לבעלי או לי, הפור נופל עלי, זו לא חכמה.
כולם כבר עבדו כשנכנסתי לסדנת העץ. אני שוב מאחרת. אני מורידה את התיק, מכבה את הפלאפון ומתייצבת לעבודה. ירדן ואני מקבלות קרש, כזה כמו של ל"ג  בעומר, ממנו נצטרך להוציא חרב. אני מסתכלת עליו, נראה קלי קלות. מנסרים, משייפים ו...איך מתחילים לגעת בקרש הזה?
אני מפשילה שרוולים, מסתכלת סביבי, סופרת את האימהות הנוספות, יש עוד שתיים, אני לא לבד. ירדן מתקרבת אלי. היא מחזיקה בידיה מסור א-מ-י-ת-י. השיניים שלו מזכירות לי תנין. מה את הולכת לעשות עם זה? אני נזעקת. "אמא", היא אומרת, "לנסר כאילו?"
היא מסמנת סימונים, נותנת לי משייף, אני מחזיקה אותו ביד ומגלה שקרש זה לא פלסטלינה. הבגדים שלי מתמלאים בנסורת, גם העדשות של המשקפיים. אני ממשיכה, משתדלת לדייק, אבל לעץ יש רצון משלו. האצבעות שלי כואבות, המצח שלי מזיע, וכשאני פוגשת את עיניה של בתי אני משתדלת להסתיר ממנה שבא לי ללכת ומה תקעו אותי ביום שישי בבוקר עם קרש. גם ככה הוא לא אומר הרבה.
תנסרי, אני מרגיעה את הילדה הבכיינית שבתוכי, זאת שמתייאשת בקלות, זאת שרוצה הביתה. אני שרה לה  בשקט, שאף אחד לא ישמע, לא, לא, לא מנצחים אותי כל כך מהר. אני ממשיכה להאבק בחתיכת העץ. בצר לי אני מחפשת עזרה, אולי אבא של...
מגייסת את מיטב חיוכיי, אבל ירדן מודיעה לי שאנחנו לא צריכות עזרה, אנחנו מסתדרות לבד. מסביב כולם עובדים במרץ, משייפים ואומרים שוב ושוב שזה בכלל עץ רך. רך לגמרי, אני אומרת לעצמי, ממש חמאה.
אני ממשיכה לנסר, ואז אני מבינה. מבינה למה שלחנו אותן לבית הספר הזה. אני מבינה שמה שיש פה זה הרצון שלי מול הרצון שלו, של העץ. שמה שמשנה בסוף זה הרצון.
ואני מבינה שהתוצאה היא לא הדבר היחיד שחשוב, כי בסופו של דבר אתה אמור לעשות הכל הכל. גם אם קשה לך. לסרוג, לרקום, לצייר, לכתוב, לשיר, לנגן, לדקלם, להכין קערה מעץ קשה וחרב מעץ רך. לעשות, ולא רק את מה שנשלף וקל. לעשות מתוך אמונה שאתה יכול.
אחרי ארבע שעות הברכיים שלי תפושות לגמרי. קוץ תקוע לי ביד והבגדים השחורים הפכו ללבנים. החרב שלנו קצת כבדה ולא הכי מדויקת, אבל בעיני היא הכי שווה. עכשיו אני תולה אותה בסלון, מעל הטלוויזיה.

חנה וזאנה-גרינולד, אמא של ירדן

 

אמא של דניאל 

רציתי שאת שנות לימודיו הראשונות ילמד אצל מורים שעיקר עניינם הוא איך לטפח את הילדים שבכיתה, איך לעודדם ללימודים דרך היצירה, התנועה והטבע.
שיעשו זאת בדרך הכי נכונה לשלבים ההתפתחותיים בו ילדי נמצא, מתוך תחושת שליחות, כבוד רב לילד ויחס אישי.רציתי שיקבל חומר לימודי התואם את גילו, שילמד מתוך שמחה, מתוך יצר הסקרנות והלמידה הטבעי שיש בילדים, שכל כך חשוב בעיניי לפתחו.
רציתי לתת לו ילדות מאושרת.
קיבלנו צוות חינוכי מלא עניין, רגש, תשומת לב וכבוד לילדים.
מורה מחנך שמקבל את פני התלמידים בבוקר בחיוך, ובהתכוונות אישית, משחק אתם בהפסקות תופסת מכשפות וקפיצה בחבל ומהווה מודל חינוכי נכון מכל הבחינות.תכנית לימודית מרתקת ומלהיבה, שמעבירה את כל התכנים הלימודים בזמן המתאים להתפתחות הרגשית והפיסית של הילדים, תוך שימוש בדמיון, יצירתיות וחדוות הגילוי. בית ספר שמתייחס לטבע ולסביבה, שמשלב טיולים בתוכנית הלימודים, עבודה בחווה החקלאית, בנייה ויצירה.
אני מוצאת שדניאל לומד לעבוד בצוות, וחווה ערכים של עזרה הדדית וכבוד לזולת; והחשוב מכל: זכיתי בילד שחוזר בכל יום סמוק לחיים, עיניו נוצצות, מאושר, משתף בגילויים החדשים, מצייר ויוזם. 

יעל מני, אמא של דניאל 

 

התרשמויות מבחוץ 

"אם היה לי ילד בגיל בית-ספר, הייתי שולחו לאחד מבתי-הספר ולדורף."
 סול בלו - סופר וחתן פרס נובל לספרות

"לסטודנטים הללו יש בסיס רחב ועמוק והתלהבות עצומה ללמידה עצמה."
ארתור זיונק - פרופסור לפיזיקה, אמהרסט קולג'

"הסטודנטים שבאים מחינוך ולדורף בולטים מתוך ההמון. הם חושבים באורח רב-תחומי."
לימן שטוקי - מנהל מחלקת המשפטים, אוניברסיטת ברנדייס

"רוב הילדים שמתחנכים במסגרת חינוך ולדורף הנם שמחים, נבונים, מקבלים, תקשורתיים ומעל לכל אוהבים את בית-ספרם ואוהבים ללמוד."
 ג'וזף קלינטון פירס - סופר

"במכלול הנסיונות לבנות בית-ספר אנושי לילדים של היום ושל מחר, שבו ילמדו ללא פחד ומתוך סקרנות חיובית, ויצאו מתוכו בביטחון שאכן נתן לשנות את העולם ואת החברה - תופס בית-ספר ולדורף, שעקרונותיו הונחו בידי רודולף שטיינר, מקום נכבד."
פרופ' שמעון זקס ז"ל - הקים וניהל את המגמה לחינוך מיוחד באוניברסיטת ת"א