מלאכות בגן הילדים

נורית ליבמן

הי, איך הופיעו פתאום חוט ומחט בידיים שלי?!?

תפירה, לישה, סריגה, בישול: אנחנו עושים והם מחקים.

אם נכנסתם כהורים אל אחד מגני הילדים שלנו ושהיתם בו כמה שעות, לבטח מצאתם עצמכם תופרים, משייפים ועוד. מישהו כבר דאג לכך שידיכם לא יתבטלו. שמעתי כבר הורים שבנימה קובלנית מתנצלת ביטאו חוסר אמון בכך שמישהו הצליח להניעם לקחת חוט ומחט ולרקום תמונה קטנה לתא של הילד. מה רב היה הסיפוק של אותה אם (או אב?) למראה התוצאה של עמלנות מפתיעה זו, ומה רבה היתה גאוות הילד אל מול הפרפר והפרח הצבעוניים שאמא רקמה לו.

'עמלנות ידינו': עולם שהלך ונרמס תחת גלגליהן של עגלות ילדים פנאומטיות, ובעוונותינו המזוקנים (בעלי השנים) הוא בדרך-כלל פליט בקרב זקני כפרינו בלבד.

צירוף המילים 'עמלנות' ו'מזוקנים' מזכיר לי כפר בהרי הטרודוס שבקפריסין. שם יושבות הנשים בפתח ביתן ורוקמות. איזו פסטורליה. כפר ציורי, נשים רוקמות בחוטים בשלל צבעים ומציעות מרכולתן בחיוך לבבי ורחב-פה. אך מה זה מעל ומתחת לפה?...זקן...שפם...נשות קפריסין ללא ספק במיטבן. קניתי ונהניתי.

אז לגננות וגנני הגן יש הוראה להתגלח, אבל בעניין העמלנות הם לבטח יושבי בית וחצר. ידיהם עסוקות תמיד בעמלנות כלשהי, כמו אומרות לעולם: הנה אנו כאן כדי לעבוד. ואם לנגד רוחנו האדם הצעיר בגיל הגן, כולו עשייה בידיו וברגליו, הרי נהיה שם בשבילו דמות לחיקוי ונראה לו איך לנתב את הרצון – את הדחפים לעשייה הקיימים ברגליו ובידיו, איך לנתבם מתוך החופש הפנימי שלו לעשייה יוצרת בעולם.

אסיים בברכה שכתב בזמנו רון ליברמן מהרדוף לילדי כיתתו הצעירים:

הלב לאהוב

הידיים לעמול

הראש לחשוב

כשנאחד במלאכתנו ראש, לב וידיים –

נוכל להפוך אדמה לשמיים.

אם ברכה כזו מהדהדת בלב מחנך הפוגש את ילדיו יום יום, היא תמשיך ותהדהד בילדים גם כשיתבגרו.