|
לא קל לקמוץ שפתיים לעיגול "כמו ינשוף" ולהפיק צלילים עולים ויורדים, עמומים, כמתוך חבית. כאשר מור גולדשמיט, המורה למוסיקה בסמינר האנתרופוסופי למורי תיכון בכפר הירוק (מאז עבר הסמינר למשכנו ב"זומר") בתל אביב, עדינה ותקיפה בו בזמן, מדריכה את תלמידיה לעלות לטונים גבוהים אף יותר. אחת מהם, אביבה פז, מורה להיסטוריה מראש העין, נראית מיואשת לרגע. היא לוקחת לעצמה פסק זמן, נושמת עמוק ומצטרפת בתרגיל הבא. "אנחנו זייפנים נוראים", מעירה פז בחיוך. אבל הצלילים הגרוניים המוזרים שהיא וחבריה מפיקים דווקא נעימים לאוזן.
כשהחלה השנה את ההכשרה להוראה, היא מספרת, כלל לא עלה בדעתה שהתוכנית תכלול שיעורי שירה, תנועה וריקוד, ואף לא ציור או תיאטרון. |
| |
 |
| |
שיעור בשיטת שטיינר. לשיר, לרקוד ולצייר כדי להיות מורים טובים יותר. תצלומים: דודו בכר | |
"לא ידעתי למה אני נכנסת. אבל אני נהנית מהאתגר", היא אומרת. צפריר לייזר, מורה לביולוגיה מכפר הנוער עין כרם בירושלים, נשמע נלהב ממש מכך שעליו לשיר ולרקוד כדי להיות מורה טוב יותר.
"זה קצת כמו לחזור לילדות", הוא אומר. "הלימודים שונים באופן מהותי ממה שאני עושה בבית הספר, ממה שהכרתי עד היום", הוא אומר. "זו דרך אחרת להתבונן בדברים: אם עד היום התייחסנו לעולם בגישה ריאלית, כיום אנחנו נחשפים לאנתרופוסופיה, מדע הרוח".
אבל החידוש העיקרי, סבור לייזר, הוא היחס לילד בשיטת החינוך האנתרופוסופית. "אני שנים מורה במערכת החינוך, אבל אף פעם לא לימדו אותי או דיברו על איך צריך להתייחס לתלמידים", הוא אומר. "ובכלל, למי יש זמן לחשוב עליהם, על הצרכים שלהם. באנתרופוסופיה זה העיקר".
"אנחנו רדופים מלהספיק חומר. זה מה שדורשים מאתנו. אנחנו בהיסטריה כל הזמן", אומרת פז. לייזר רואה בעצמו ובעמיתיו למקצוע ולמעגל שאותו הם חולקים בימי שני ורביעי באחת הכיתות בבית הספר היסודי האנתרופוסופי..., פליטי מערכת החינוך. הוא מרגיש אתם מעין שותפות גורל, אף שהתהליך שכל אחד עובר הוא אישי לגמרי. "אנחנו נמלטים משחיקה ומתסכול מתמשך", הוא אומר על עצמו ועל עמיתיו, כולם בסביבות גיל 50. כמעט בלתי נמנע ששיחה על מיאוס מההוראה וכמיהה לקשר עם התלמידים לא תכלול התייחסות לדו"ח דוברת. בכיתה זו שלושה מורים ותיקים לביולוגיה, מורה אחד למתימטיקה ומורה אחת להיסטוריה. אחת מהם, מורה לביולוגיה בתיכון בשוהם, אומרת שהיא הגיעה בגלל הגועל המתמשך ממערכת החינוך. היא מתלוננת על מערכת מנכרת, על החלפת התוכניות התכופה, על ירידת הרמה של הבגרויות, וחבריה מהנהנים בהבנה. הדו"ח הוא כמו הקש ששבר אותם, ואתו הלחץ מאיום הפיטורים. "הם החליטו לפטר מורים", אומרת פז. "אך לא טיפלו כלל בבעיית המשמעת ולא בגודל הכיתה. מתוך שעת שיעור אני מלמדת באמת אולי 25 דקות", היא מוחה.
לייזר אומר שבשבילו הלימודים בסמינר הם שינוי תפישה. "לא מדובר פה ברכישת ידע חדש אלא בתהליך עמוק של שינוי ביכולת ההתבוננות, בחשיבה ובקשב לדברים סביבנו". הקשב והקשר לתלמידים משמעותי בשבילו. בלימודי השירה, אחת האמנויות הבסיסיות הנלמדות בשיטת החינוך האנתרופוסופית, בודקים מה מקור הצליל או הדיבור כחלק מפיתוח החושים. אבל לייזר חש שהשירה המקהלתית מפתחת הקשבה. "מסתתרת פה תפישה סמויה של מה זו עבודת צוות".
האנתרופוסופיה היא השקפת עולם שפותחה על ידי הוגה הדעות רודולף שטיינר, יליד הונגריה, בסוף המאה ה-19. תורה זו חותרת לפיתוח אישיות חוקרת ועצמאית ולהגברת מודעות רוחנית בחיי היום יום כדרך להתפתחות פנימית. האנתרופוסופיה מתייחסת לכמה תחומי חיים, ובהם חקלאות, ריפוי וחינוך. היא מציעה אלטרנטיווה חינוכית שמעמידה במרכזה את הילד ומקדישה מחשבה רבה לשלבי התפתחותו. תוכנית הלימודים וגישת המחנך מותאמות על פי התמורות שהוא עובר במשך הגדילה שלו.
ב-1919 נפתח בית ספר האנתרופוסופי הראשון ששטיינר היה מנהלו, בתוך מפעל ולדורף אסטוריה בשטוטגרט. לכן מכונים בתי הספר האנתרופוסופיים גם "חינוך ולדורף". כיום הם מונים כמה מאות בתי ספר בעולם. בישראל פועלים (נכון לשנת 2006) חמישה בתי ספר ברוח ולדורף: הוותיקים הם בית הספר בקיבוץ האנתרופוסופי הרדוף שבצפון, הנחשב למרכז התנועה, בית ספר יסודי בטבעון, ובית ספר יסודי ותיכון "אדם" בירושלים. בשנים האחרונות, בעקבות יוזמת הורים, נפתחו בתי ספר גם במרכז, וכן כיתות אנתרופוסופיות (א-ד') בתוך בית ספר רגיל, "זומר" ברמת גן. בתוך הכפר הירוק הסמוך לרמת השרון פועל בית הספר "אורים" שבו לומדים עד כיתה ז'.
הקמת מסגרת הכשרה למורי תיכון היא יוזמה של הורי הילדים ברמת גן מתוך הסתכלות קדימה ודאגה להמשך הדרך. עד כה רק בהרדוף היתה הכשרה כזו. אך ההורים חשו שהאופי העירוני וסביבת המגורים במרכז הארץ הם גורמים שמצריכים הכשרה וסוג מורים שונה. מעבר לכך, ייסוד סמינר ההוראה במרכז מסמל מעבר לשלב של התבססות והתבגרות וכן של ביטחון עצמי של זרם החינוך האנתרופוסופי שסבל מחבלי הקמה קשים, בעיקר בשל קבלת הפנים הצוננת שבה התקבל במשרד החינוך. אליס סלפטר, אשת היי-טק שבתה לומדת בכיתה ד' ובנה עולה לכיתה א' ואחת האמהות שיזמו את הסמינר, אומרת שבחרה בחינוך ולדורף בהתחלה "מתוך אינטואיציה ותחושה שיש כאן מקום שמכבד את הילדים ומאפשר להם להתפתח בדמותם האמיתית". "חינוך הוא לא רק פס הייצור של אזרחים טובים", היא מוסיפה.
סלפטר, שעבדה עד ללידת בנה התינוק כאנליסטית בחברה שביצעה מחקרי שוק, אומרת שהידע הוא לא העיקר בבית ספר. אף שלחינוך ולדורף יש לפעמים דימוי של בית ספר המיועד לילדים חולמניים מעט, שנרתעים מתחרות והישגיות, נראה שזהו המקרה ההפוך. הורים אלה משוכנעים שילדיהם מסוגלים לעמוד בפני כל קושי. הם פשוט רצו בשבילם מקום טוב יותר ומגוון יותר רחב של תחומי עניין ועיסוק. "הרגשתי שהילדה שלי רצה מהר מדי. אומרת מלים שהיא לא ממש מבינה את המשמעות שלהן. אני רוצה שהילדה שלי תצמח לא מאילוץ או תחרות, אלא מבחירה אישית שלה. ממה שהיא באמת", היא אומרת. רונן האן, מרכז הסמינר ואב לבן בכיתה ב', מהנהן: "אם בני היה בחינוך הרגיל הוא היה נסחף לגמרי. הוא חכם והוא היה רץ קדימה". אף שהאוכלוסייה בבתי הספר האנתרופוסופיים הומוגנית - בתי ספר אלה הם פרטיים - הם דוחים את הביקורת על כך שהחינוך האנתרופוסופי הוא חיים בבועה. "יש משהו מגונן בחינוך הזה, אבל הוא לא בלתי מעורב", אומרת סלפטר. "בתיכון החלק של המעורבות החברתית והקהילתית יילך ויגבר".
אבל מצד שני, נראה שהקמת בית הספר היא גם מענה לצורך של ההורים בחוויה מתקנת. "הילד שלי יודע חשבון מצוין", אומר האן. "אבל פה הוא גם שר, סורג ומפתח דברים שאינם מיידיים בשבילו". "אלה דברים שאני יכולתי רק לחלום עליהם", אומרת סלפטר. מה טוב כל כך בסריגה? "אני עשיתי רק דברים שקלים לי. כאן הם לומדים להתאמץ. והם לומדים גם לשחק משחקי חצר בשיעור שמוקדש לכך. נשמרת להם הילדות". לדבריהם, ילדיהם משחקים במחשב ורואים טלוויזיה, אבל מכשירים אלה, שהאנתרופוסופים האדוקים מתנגדים לחשיפה להם, תופשים חלק פחות ניכר מזמנם בהשוואה לילדים אחרים, כי הם יודעים להעסיק את עצמם במשחק חופשי או באמנויות.
עכשיו, כשילדיהם עומדים על סף ההתבגרות, הם רוצים להיערך לכך. האן וסלפטר אומרים שלקראת הקמת התיכון הראשון במרכז הם מתכוונים לגבש קבוצת חשיבה שישתתפו בה פסיכולוגים, רופאים, אנשי היי-טק וכמובן הורים ומורים. "ננסה להבין מה זה להיות נער בתל אביב של שנות האלפיים, איזה שיעור היסטוריה או תנ"ך רלוונטי לנער כזה, ומהי דמות המורה שתהיה נכונה בשבילו. המורים העתידיים באים עם הידע המקצועי הנדרש, אבל יש להטמיע בהם את חינוך ולדורף", אומר האן.
היה זה אך טבעי לבקש שהאן, שאשתו היא מנהלת המסלול האנתרופוסופי בזומר, ילווה את תוכנית ההכשרה למורים. האן, בן 42, מהנדס מכונות במקצועו, בדיוק סיים תפקיד בחברת סטארט-אפ וחיפש את דרכו. הוא נחשף לאנתרופוסופיה כבר בהיותו בצבא, ועסק בענף אחר שלה - שיטת טיפול ייעוצית שנקראת ייעוץ ביוגרפי. האן נענה לאתגר. בסמינר הוא מלמד את שיטת הטיפול הזאת, שמדברת על שלבי התפתחות האדם ומתאימה לתפישת התפתחות התלמיד. האן גם מלמד נושא נוסף שהתפתח באנתרופוסופיה של מדע הצבעים של גתה (על פי תורה שפיתח המשורר הגרמני).
המורים האחרים הם בעיקר מהרדוף. את השיעור השבועי במבוא לאנתרופוסופיה מעביר אורי בן דוד, מוסיקאי, ראש האקדמיה למוסיקה בעמק יזרעאל, ואנתרופוסוף העוסק בהוראת תורה זו. השבוע, כשהשיעור הסתיים, הוא הוציא את חליל הצד שלו וניגן כמה צלילים, הכנה לקונצרט קטן למועמדים לשנת הלימודים הבאה.
המבוא לא מתנהל כהרצאה. אלא כבית מדרש. קוראים בכתביו של אבי השיטה, רודולף שטיינר, דנים בסוגיות העולות מהטקסט ועוברים לתרגול הנאמר. לייזר אומר שמי שפתוח לכך יעבור "חוויה אישית מיסטית. אנתרופוסופיה היא לא דת, אך יש התייחסות ליקום אלוהי, לנפש, לנשמה ולתרבות שהתפתחה סביב התפישות הללו". לדבריו, מי שבא עם תפישות מדעיות נקיות, מתמודד בראשונה גם עם תפישה שכוללת ישות אלוהית במובן שאין דברים מקריים, אלא דברים שצריך לתת עליהם את הדעת ולקבל עליהם אחריות.
עלות הסמינר אינה זולה - 7,500 שקלים. אבל עשרים התלמידים שנרשמו לשנה הראשונה של המסלול, רובם בני אדם באמצע החיים, מחפשים משמעות חדשה בחייהם וגם קשר עם הדור הצעיר, תלמידיהם. ולכך אין מחיר.
